משנה ברורה הספר היסוד לכל שומר תורה ומצוות

משנה ברורה הספר הנמצא בכל בית יהודי

חלק א': סדר יצירת המשנה ברורה מתחילת יצירתה עד הפצתה על כל פני תבל

ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים, הם צדיקי הדורות נוטרי כרם ה' צבאות, החרדים לדבר ח' - זו הלכה, ומורים לעם ישראל את הדרך הישרה בה ילכו והמעשה אותו יעשון. יחיד ומיודד היה רבינו הכהן הגדול מאחיו, מרן ה"חפץ חיים" זיע"א; מסירות נפשו להפיץ את ידיעת וותורה ולפאר ולרומם כבוד שמים, חיבוריו שנעשו לשם שמים ולזיכוי הרבים בלבד כפי שהעיד על עצמו באיגרת שכתב: "וחלילה לא העמסתי על העולם בחיבורים שונים, רק אותן שראיתי היותר נחוצים הביאותים אל הדפוס" - הפכוחו עוד בחיי חיותו לרבן ומאורן חמוסכם של כל ישראל, עיני הכל נשואות היו אליו, ומוצא פיו קידשו ושמרו.
במשך כל שנות השתלשלות התורה שבעל פה מיד ליד, היו חכמי התורה שבכל דור מתייגעים להתאים את ההלכות הנחוצות בהליכות יום יום ולקבצם לתוך מסגרות חדשות, לסנן ההלכה ולהפרידה מן הסברא. בתקופת הגאונים כתבו את ההלכות בדרך סיכום הסוגיות הלכה למעשה, כאשר עיקר החידוש היה בהצגת הדינים על בוריים. בהמשך, תחילת תקופת הראשונים הציב הרי"ף את טפף ההלכות שלו, גם הוא על סדר הש"ס. עד שבא הרמב"ם עם יצירתו במופלאה "משנה תורה", בה סידר את החוורה כולה בסדר חדש, בשפה ברורה ובהירה, והפליא לעורכה בי"ד חזקה, סדר סדר לבדו, הלכה הלכה בסדרו. מאוחר יותר היה זה רבינו יעקב בעל הטורים שסידר את מקבצי ההלכות מחדש, והפריד אבני הקודש לארבעה טורים. ואחריו דרך רבן של כל בני הגולה מרן רבי יוסף קארו בחיבורו המושלם "שולחן ערוך", ועמו יחדיו בקודש רבינו הרמ"א רבם של בני אשכנז. ומאז, נהיה ח"שולחן ערוך" - ועמו המפה - ללחם הוקם של כל בני ישראל, ממנו יתד וממנו פינה בכל אורחות היהודי וביתו.
ברם, גם לאחר היות ספר ה"שולחן ערוך" נר לרגלנו ואור לנתיבתנו, עדיין לא הכל ידעו לתרגם הדברים לשפת המעשה. אף לא יכלו לסגל לעצמם לימוד רצוף בסעיפיו המתמצתים פרטי דינים רבים. ואילו לעיין בנושאי כליו, פעם אחת בכה ופעם אחרת בכה, קשו: היה על המון העם העמל לפרנסתו והיגע והטרוד בגלות נפשו. ולא זו בלבד, בשאלות הלכתיות שהתעוררו לאנשים מן השררה בחיי היום יום, היו נוהגים לעיין בספר השולחן-ערוך ולפסוק הלכה לעצמם, אף על פי שתמונת הסוגיא לא הייתה משתקפת למולם כהוגן, והייתה המכשלה רבה.
עובדה זו לא נתנה מנוח למרן ה"חפץ חיים" שכאב והצר על כך שאין בנמצא מקור הלכתי ברור, ממנו יוכלו הכל ליטול הוראה. כמה שנים בטרם החל במלאכתו, בקיץ תרל"ה שהה בעיירה ליפנישאק הסמוכה לראדין, שם פגש באחד הפרושים שקבע כל ימיו לתורה במשך כחמשים שנה ונודע כגאון עצום. בשיחותיהם היה מרן ה"חפץ חיים זי"ע נוהג לפתוח לפניו את השולחן ערוך, באורח אקראי בכל דף שנפתח הספר, ולהוכיח ספיקות ושאלות רבות שאי אפשר לעמוד על חקרן ולפותרן הלכה למעשה מבלי להתחקות אחר שרשי הדינים ומקורותיהם. מסקנתו היותה, כי בלעדי מחקר יסודי שכזה, נותר הספר "שולחן ערוך" כיצירה סתומה וחתומהן שאינה מסורה אלא למורי הוראות ולמשיבי תשובות לשואליהם דבר.
ואכן, זכה ה"חפץ חיים" זיע"א וזיכון את הרבים בקיבורו המופלא "משנה ברורה" על שו"ע אורח 'חיים, אותו חיבר וערך במשך כ"ח שנים. חיבור שהפך והיה לאורים וחומים של עולם חהלכה עוד בחייו - כפי שמציין במכתבו מיום ג' אלול תרפ"ה למכיריו ומיודעיו: "ובעזה"י נתפשטו ספרי בישראל, ובראשם ה"משנה ברורה" על שו"ע אורח חיים, והוא נחוץ מאד לידע כל פרט להלכה למעשה ושכרו גדול מאל, וכידוע מאמר הגמרא כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא" - וביותר במשך מאת השנים האחרונות כאשר ספרו נהיה: לספר יסוד בכל בית יחודי, עד שהוראותיו ופסיקותיו נחשבים לסמכות ההלכתית העליונה, וכפי שהגדיר החזו"א זיע"א באגרתו: "ההוראה המקובלת מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים, כמו מרז הבית יוסף' וה'מגן אברהם' וה'משנה ברורה' כו' היא הוראה מקוימת כמו מפי הסנהדרין בלשכת הגזית".
חלפו להם שנות דור, וכבשעתו - כן עתה, לא נס ליחה ולא פג טעמו, עומד הוא ה"משנה ברורה" במרכז חיי היהודי, תופס הוא מקום ראשון בהליכותיו, מורה הוראתו לכל, ומצודתו פרושה על כל החיים. אין יהודי ירא את ה' שאינו קובע עתותיו בספרו. ואף אין ולא אחד, למן בחור ועד איש שיבה, שלא יהגה במשנתו הברורה. 'הכל צריכין למרי חטיא' (הוריות יד.), וספרו הפך להיות נחלת הכלל. ה"חפץ חיים" זיע"א שטובת הכלל הייתה למול עיניו, אכן זכה שספרו השיג את יעדו הנרצה, והוא משיב הלכה ומענה לכל.

בד בבד ראוי היה הביאור לבוא לעולם, ולו כדי שיבחינו הכל עד כמה מדודים וספורים היו מלותיו של ה"חפץ חיים" זיע"א בספרו "משנה ברורה", וכיצד דבריו מדויקים להפליא, כפי שאנו זוכים בס"ד להמחיש על ידי הביאורים וההוספות. ואין בכך כל פלא, ,כי מאחר שרבינו זיע"א עמל כל ימיו בכל כוחו השריש ולהחדיר את שמירת הלשון בקרב כולם, הרי שגם דברי תורתו קדושות ומקודשות לאין ערוך.
ביאור הלכה
בו נתבאר כמה פעמים דברי ההלכה המובה בקיצור בתוך המשנה ברורה בלי ראיה ופה יתבאר את מקורות לעין כל מגמרא ופוסקים, גם יבואר בו לפעים דברי השלחן ערוך בארוך במקום הצריך ביאור,
וכעדות תלמידיו של מרן ה"חפץ חיים" זי"ע, הרי שחיבורו "ביאור הלכה" הנלווה ל"משנה ברורה", קוצר על ידו באופן משמעותי על מנת שלא להכביד על המעיין בפלפולים ארוכים.
שער הציון
כידוע, בשולי חיבורו הביא מרן ה"חפץ חיים" זי"ע מקורות לדברי ההלכה שנפסקו ב"משנה ברורה". במסגרת זו יצוין שמו של הפוסק, על כל דבור ודבור לדעת מב

מתוך הקדמה לספר משנה ברורה, עוז והדר המבואר)

חלק ב: מעלת ההספר משנה ברורה

המשנה ברורה ומסילת הברזל…

שאל פעם ר' לייב, בנו של ה"חפץ חיים" את אביו: "אבא, האם ידעו ויבינו בני הדור הלומדים כמה יגיעות יגעת וכמה עמל ותלאה השקעת בעבודתך בכל סימן וסימן?.

השיב לו אביו: "וכי מה אכפת לי אם לא יהללו אותי ואם לא יבינו להעריך את עבודתי ולהכיר לי טובה על כך? מה בכך? האם כדי שיחזיקו לי טובה אני עמל? הלא כל מגמתי היא לכבוד ה' - והוא רואה בעמלנו".

משהיה החפץ חיים רואה את בנו ר' לייב מגלה לפעמים סימני ליאות אי שביעות רצון מהמלאכה הכבדה שנפלה בגורלו, היה מעודד ומחזק את רוחו.

פעם השתמש בדוגמה זו: "הראית פעם מימיך איך סוללים מסילת ברזל למהלך הרכבת? הרבה מאות פועלים עובדים יומם ולילה בריכוז חול וחצץ וכמה ימים ושבועות חולפים עד שקובעים קו באורך של מילין ספורים בלבד ותקופה של חדשים נמשכת עד שמצליחים לסיים מסילה של כמה עשרות פרסאות. אם יעבור במקום מי שאינו חכם וישאל את העובדים: "למה לכם העבודה חסרת התכלית הזאת, שגוזלת כל כך הרבה ממון, כוחות ומרץ?, ישיבוהו בצחוק: "המתן עד שתכלה העבודה והרכבת תסיע בני אדם על המסילה הזאת כל פרסה ופרסה אך רגעים מספר בלבד, אז תווכח כי כל עמלנו היה כדאי".

"אף אנחנו כך', סיים החפץ חיים. "כשחפץ ה' בידינו יצליח ונזכה לסיים את אשר התחלנו, כשה"משנה ברורה", כרכבת משוכללת, ינחה את לומדיו בבטחה במסילה הסלולה, אז נווכח כי כדאית היתה עבודתנו ונראה שכר טוב בעמלנו.

("החפץ חיים חייו ופעליו", עמ' ר"ט)

משנה ברורה הוא הכרח

הרב הגאון ר' יהושע לעווינסאן הי"ד, נכד החפץ חיים ומנהל הישיבה, כתב: "…כל החיבורים הקדושים של אדמו"ר אבי זקני הגאון החסיד זצ"ל חוברו ע"י רק אחר שהתבונן בינה, ועמד על נחיצותן שהם הכרחיים, ולא הביט מאז על שום מפריעים שעמדו לו על דרכו על כל חיבור עד שזכה לברך על המוגמר".

(חייו ופעליו', עמ' ר"ט בהערות)

השם 'משנה ברורה'

ר' נחום נחומובסקי, למדן ידוע מדליאטיץ, הטיל פעם שאלה מפני החפץ חיים, מדוע לא קרא שם ספרו "הלכה ברורה" ו"ביאור משנה" תחת "משנה ברורה" ו"ביאור הלכה".

"לכנותו "הלכה ברורה" זאת לא יכולתי. מתירא אני מזאת…" - היתה התשובה.

(קונטרס שונה הלכות)

כסנהדרין בלשכת הגזית

"ההוראה המקובלת מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים כמו מרן הב"י והמג"א "והמשנה ברורה" כו' היא הוראה מקוימת כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית".

(ה'חזון איש' בקובץ אגרות)

נכתבו ברוח הקודש

הגאון רבי מאיר גריינמן שליט"א שמע מפי מרן החזון איש זצ"ל, שאמר בשם אביו רבי שמריהו יוסף קרליץ זצ"ל אב"ד ורב דקוסובה, שהספרים "משנה ברורה" נכתבו ברוח הקודש.

("מאיר עיני ישראל" חלק ג' עמ' 913 )

כמה פעמים למד ה'חפץ חיים' כל הלכה?

"שמעתי מזקני העדה בעיר ראדין, כי אבי זצ"ל למד כל הלכה והלכה עשרים וחמש פעמים טרם שכתב אותה למעשה, ואח"כ למד עוד עשרים וחמש פעמים טרם שמסר את ההלכה לדפוס, ואפילו אחר שיצאו דבריו מבית

הדפוס למד עוד כמה פעמים לראות אם אין שום סתירה להלכה זו מאיזה מקום בש"ס ופוסקים… כמה פעמים אמר לי כי יותר מחצי שנה למד בעיון רב את ההלכות השייכות לעניני כתיבת התפילין וצורת האותיות "סימן ל"ב", עד שזכה לברר כל פרט ופרט הלכה למעשה, ואין שום ספק שמן השמים עזרו אותו ושמרו את דבריו, כדי שיצא הכל בברור גמור הלכה למעשה. על המשנה ברורה עמל כ"ה שנה".

(הח"ח, "מאיר עיני ישראל" עמ' 28 )

כח ההכרעה

…כאשר שאל רבי חיים מבריסק את החפץ חיים איך לוקח הוא על עצמו להכריע במחלוקת ראשונים, השיבו כי הינו לומד ביגיעה כשלשים ושש פעמים, ואח"כ מכריע. אז אמר הגאון ז"ל כי אם כן באמת שפיר כוחו להכריע.

("הצדיק ר' שלמה" עמ' מב)

ספרים מארץ מרחקים

שמעתי מפיו הק' [של הח"ח זצ"ל] איך שראה שמן השמים הסכימו על המ"ב, שכמה פעמים היה חסר לו איזה ספר שהיה נחוץ לו מאוד, ופתאום בא מוכר ספרים לראדין מארץ מרחקים, ושאל אותו אם רוצה לקנות את הספר שהיה צריך לו, ורבים מהספרים היו יקרי ערך מאוד.

(הח"ח זצ"ל, ספר 'הצדיק ר' שלמה' עמ' מג)

שכר על כל מילה

הגאון רבי יעקב קאמינעצקי זצ"ל אמר: כאשר לומדים את ה"משנה ברורה" מקבלים שכר בעד כל מילה ומילה, שכן אין בחיבורו שפת יתר ומילה מיותרת. אין אצלי ספק שמן השמים סייעו בידו של הח"ח בכתיבת חיבוריו.

(מאיר עיני ישראל עמ' 90)

חיבור לשם שמים

הגאון רבי חיים יצחק פופקא זצ"ל, שלמד רבות בראדין ושימש את הח"ח זי"ע אמר, ששמע מפי הח"ח כמה פעמים, שהוא כתב במשנה ברורה רק הלכות שהן מעיקר הדין והקפיד שלא לכתוב שם חומרות ו'עניינים' שאינם מעיקר הדין. כן הזכיר את אשר אמר האדמו"ר הזקן מגור ה"אמרי אמת" זצ"ל שהח"ח תחילת חיבור כל ספר מחיבוריו לא לעצמו היה אלא לשם זיכוי הרבים בלבד! ואכן, סיפר הרב פופקא זצ"ל שהבחין בעת לומדו בראדין, בין כתביו של הח"ח שהוא כתב את חיבורו "ביאור הלכה" באריכות הרבה יותר גדולה מאשר הודפס לבסוף, שכן החליט שזה יותר מדי פלפול, וספרי פלפול יש לנו מספיק…

(מאיר עיני ישראל" עמ' 42)

נפה אחר נפה

כך מעיד תלמידו של ה'חפץ חיים':

"על הגאונות של הח"ח אין מה לדבר, אבל יש להדגיש את הידוע מכבר, שהצדקות שלו האפילה על הגאונות שלו. המגרות שלו בביתו היו מלאות ממש בכתבים, והיינו גונבים אותם מדי פעם ומציצים בהם. מצאנו בהם ממש חידושים מופלאים באריכות ובפלפול. אני זוכר כשלמדנו בבא מציעא בישיבה והגענו לסוגיית יאוש, הצצנו בכתביו ונוכחנו בחידושים מעוררי התפעלות ממש, וכל זה היה למעשה פירושו הגדול לשו"ע או"ח "ביאור הלכה" בצורה מורחבת הרבה יותר מהנדפס לבסוף. וכל מה שראינו שם במגירות, לא הוכנס לביאור הלכה שהדפיס, כי לו זה גם היה נכנס, החיבור שלו היה גדול פי ארבעה ופי חמשה בלי גוזמא".

(תלמיד הח"ח זצ"ל - מאיר עיני ישראל עמ' 176)

צדיק גוזר בזכות לימוד משנה ברורה

דרש המגיד הירושלמי הנודע הגה"צ רבי שלום שוואדרון זי"ע - אכן, זהו סודו של הכח הכביר אשר ניתן לצדיקים, לברך את ישראל ולבטל גזרות קשות, ומאידך לגזור גזירות אשר הקב"ה יקיימן. ודוגמא למקרה בו בא הכח הזה לידי ביטוי, יכולים אנו למצוא במעשה הנפלא הבא - אודות כח ברכת רבן של ישראל הגה"ק בעל החפץ חיים זי"ע אותו סיפר לי רב באמריקה,

וכך סיפר: בהיותי מכהן כרב בית החולים באחת מבתי החולים באמריקה, הזדמן לי להיתקל בצעיר יהודי אשר נפגע באופן אנוש בתאונת דרכים. מצבו של הלה היה לאחר יאוש, והרופאים, אשר חשו להצילו - ידעו לומר כי שעותיו ספורות… לאחר זיהוי הפצוע, על פי תעודות שונות שהיו בכיסו - הזעיקו הרופאים את אחותו אשר התגוררה בקרבת מקום. משהגיעה האחות - פרצה ביבבות על יד מיטתו של אחיה הנוטה למות, ובין יבבותיה עלה בידה לספר לרב כי יש לה ולאחיה אב זקן, המתגורר במושב זקנים. ברור היה כי מן הראוי להודיע להאב במצבו של בנו, ומשימה קשה זו - הוטלה על כתפיו של הרב. הלה מיהר לנסוע אל בית האבות, אולם לבו לא מלאו להבהיל את האב בתיאור מצב הנואש של בנו… הוא החליט איפוא להביאו אל בית החולים, ולהניח לו לקלוט בעצמו את המצב הקשה… אלא שלמרבה הפלא, כאשר הגיע האב אל בית החולים והתייצב על יד מיטת בנו השוכב מבלי הכרה - לא ניכרה עליו כל התרגשות… להיפך, נראה היה כי כל המתרחש אינו נוגע לו כלל ועיקר… הרב, אשר הבחין באדישותו של הזקן - סבר כי בודאי אינו תופס את חומרת המצב, ולפיכך ביקש מהרופא להסביר לו את משמעות מצבו של הבן בעדינות אך באופן שאינו משתמע לשני פנים… ואכן, הרופא עשה את מלאכתו, הסביר לאב כי כפי הנראה שעותיו של בנו ספורות, אולם ההתרגשות הצפויה בוששה לבוא… הזקן נותר אדיש כאילו לא שמע מאומה… כעת, ניגש הרב בעצמו אל האב וניסה לקשור עימו שיחה: "מה אתה אומר?" - שאל, והזקן השיב בלי היסוס: "מה יש לומר? אני הולך הביתה!"… הביתה?? האינך מבין את מצבו של בנך?" - התפלא הרב, אולם הזקן השיב בבטחון מוצק: "הוא יהיה בריא! אין מה לדאוג!", בטוח היה הרב כי הזקן כבר איבד את צלילות דעתו, אבל בכל זאת הוסיף ושאל: המבין אתה מה קורה כאן? המודע אתה למצב של בנך?, אולם שוב האב אינו מתרגש, ואומר: הוא יהיה בריא, ואני הולך הביתה! ואז פנה לרב ואמר לו: "אתה מסתכל עלי כמי שנשתבשה דעתו, אינך מבין את פשר התנהגותי ה'מוזרה'.

ובכן, הבה ואסביר לך: מוצאי - מהעיירה ראדין, עירו של החפץ חיים. בזמן שהדפיס החפץ חיים את ספרו, את המשנה ברורה - ביקש מקבוצה של בעלי בתים שילמדו באופן קבוע בחיבורו, בכדי שיראה כיצד מתקבל החיבור על ליבם והאם הם מבינים את הכתוב, שהרי ככלות הכל, למענם טרח ויגע בכתיבת ספרו! אני - ממשיך האב הזקן ואומר: נמניתי על חברי אותה קבוצה, כמה פעמים זכיתי ללמוד בפני החפץ חיים מהמשנה ברורה, ולימודי מצא חן בעיני הצדיק. בעקבות כך, זכיתי לשתי ברכות מפי קדשו: ראשית - העניק לי החפץ חיים את ברכתו לאריכות ימים, ושנית - בירכני שלא ימותו ילדי בחיי! ובכן, הנני אנוכי כיום בן שבעים ושש שנים בלבד, ומכאן שעדיין לא נתקיימה ברכתו הראשונה של הצדיק. ברור לי איפוא כי אין אני עתיד למות בקרוב. במקביל, הלא הבטיחני החפץ חיים כי לא ימותו ילדי בחיי, ומעתה אין ספק כי לא ימות בני אלא יחיה, והוא אשר אמרתי: הוא יהיה בריא, ואני הולך הביתה!… כה אמר האב, והרב שמר את הדבר בליבו. אבל לא ארכו הימים והרב לא היה צריך לשמור את הדברים: כי אותו חולה שהרופאים אמרו נואש לחייו, פתאום פתח את עיניו ומיום ליום השתפר מצבו עד שנהיה כאחד האדם…

סיים ר' שלום ואמר: אין הסבר אחר למאורע, כי אם כוחו של המשנה הזאת: "בטל רצונך מפני רצונו" - אותו חפץ חיים נזהר כל חייו לבטל את רצוניו בפני הקב"ה ע"י שמירת הלשון וע"י ביטול כל רצונות היצה"ר - שפיתה בוודאי גם אותו - כדברי חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו", לכן זכה גם להמשכה של המשנה "בכדי שיבטל רצון 'אחרים' מפני רצונך" - דהיינו רצון גבוה אשר מתבטל כביכול בפני רצונו של הצדיק…